החרם מהכנסייה כשיטת דיכוי

חריגה מהכנסייה היא מסורתיתעונש דתי, אשר מיושם על הנצרות חל על אנשים שיכולים על ידי התנהגותם או הביע אמונות לפגוע הרשות הכנסייתית. אמנם יש ראיות לכך כי אמצעים אלה היו מיושמים על כופרים ומפרים ביהדות ובדתות פגאניות (למשל, בין הקלטים העתיקים). כיום, הוא קיים בצורה של מה שנקרא כביכול חלקית, קטן (איסור) ו anathema. הראשון בהם הוא צעד זמני, והשני מתבצע לתקופה עד שהאשמה חוזרת בתשובה מלאה.

אנו יכולים לומר כי משמעות העונש הזההמושרשת בנצרות הקדומה. מאחר שהמשמעות היוונית של המילה "כנסייה" פירושה "הרכבה", או קהילה של מאמינים, אז אדם אשר, לאחר שהצטרף זה קבוצה של אנשים ("ecclesia") הבטחות מסוימות, הפרה אותם, שלל כל תקשורת איתם.

בנוסף, "הקודש" באותם ימיםהיה קשור לארוחת תודה משותפת, שהתקיימה לזכר הסעודה האחרונה. לכן, החרם מהכנסייה נתפס כאסור על אשמה לתקשר עם המאמינים לחזור בתשובה.

עם זאת, מאוחר יותר את המשמעות של זה דתיהענישה עברה שינויים רציניים, ואף הפכה לכלי של דיכוי, כולל פוליטי. ראשית, זה הוארך לאנשים שיש להם אמונות, משמעותי או לא מאוד שונים מאלה של הרוב, ומעל לכל, את כוחה של הקבוצה. אנשים אלה נודעו ככופרים. אחר כך היה נידוי כגון חרם, מתאמן בעיקר במערב אירופה, כאשר בעיר או בכפר, מתוכם אחד רואה את העונש, לא הוטבל, לא נישא ולא להיקבר בבתי קברות.

יתר על כן, במאות XII-XIII כזה עונש דת לכאורה הפך באופן אוטומטי רציני יותר

השלכות ואחריות משפטית. החרם מהכנסייה - גירוש מה שנקרא "אנשים נוצריים", הובילה העובדה כי אדם שסבל זה יכול להיות נהרג או שדדו, ואף אחד לא צריך לעזור לו. התועבה של הכופר הלא-פוסק בפועל ובשפת האינקוויזיציה פירושה שהוא נמסר לידי השלטונות החילוניים "על ביצוע עונש ראוי" - על עונש המוות על המוקד.

בכנסייה האורתודוכסית, עונש זה היה גם לעתים קרובות דיכוי. בפרט, את האדם מנודה

הוא יכול להיקבר על פי המנהגים הנוצריים. דוגמה בולטת לכך היא הסיפור עם סופר יוצא דופן כמו ליאו טולסטוי. החרם של "אדון אבדון" כזה לביקורת על האורתודוקסיה ולדבקות בדעותיו על הנצרות, בפרט, על דוגמטיות וטקסים, גרם לתגובה מחאה חריפה. אשתו, בהיותו נוצרי אורתודוכסי שומר חוק, כתבה מכתב זועם לסינוד הקדוש.

באופן דומה, לא רקחילונים הומניסטים או צעירים מהפכניים, אלא פילוסופים דתיים, ואפילו היועץ המשפטי של הקיסר ניקולאי השני, שקרא להחלטה זו של "הטיפשות" של הסינוד. על החרם של טולסטוי מהכנסייה, השיב עצמו הסופר במכתב, שם הוא ציין כי מסמך זה היה בלתי חוקי, לא מלוקט על פי הכללים, ועודד אנשים אחרים לעשות דברים רעים. הוא גם אמר שהוא עצמו אינו רוצה להשתייך לקהילה, שתורתו הוא רואה כוזב ומזיק, ומסתירה את מהותה של הנצרות.

</ p>